כשהכל מתפרק, נשארת רק אהבה.

החבר'ה כבר בכלל לא הופתעו כשראו אותי בהופעה האחרונה.
השומרים כבר הכירו את פניי – כמה מצלמות, עדשות, ואבק על הסנדלים.
כולם פשוט חייכו ונופפו ביד.
נזכרתי שבהתחלה אפילו לא העזתי לחלום על זה.

החמסין עטף את עפולה. היה חם, חם בטירוף.
פלוס תשע מאות שבעים ושתיים מעלות בלב – אפילו יותר.
כאב ואור באותו זמן – כי הקרקס הסתיים.

אם זה לא היו הם – לעולם לא הייתי באה.
אבל אם הייתי צריכה לבחור יום אחד לחזור אליו – זה היה היום הזה.
אני והקרקס התקרבנו כל כך זה לזה.
ובו זמנית הצלחנו לשמור על גבולות באופן מושלם.
נשארנו במרחק יד מושטת –
ועם אף אחד אחר בחיים לא הרגשתי קרובה כל כך.
אחת הבנות באה לדבר איתי בהפסקת הצהריים.
היא מצאה אותי במקרה על ספסל והתיישבה לידי.

כנראה שזו הייתה השיחה הכי נוגעת ללב – דרך מתרגם – שהייתה לי איתם.
בעצם, אחרי המפגשים שלנו - היסטוריית הגוגל טרנסלייט שלי כבר שווה רומן בפני עצמו.

דיברנו על הכול. סיפרתי לה עד כמה הם נחרטו בליבי, כמה דאגתי להם בזמן ההפגזות מאיראן,
והיא סיפרה ש...

בפעם הראשונה היה לי אומץ לגשת לכולם.
עד אז לא ידעתי – אם מותר ואם צריך – לברך, להיפרד.
כאן פשוט כתבתי הודעה במתרגם
וקיבלתי מיליון תודות וגם כמה חיבוקים.


הם אמרו לי: "את יכולה לבוא אלינו גם לפרדס חנה!"
לא הבנתי – לצילומים או סתם כך.
וזה כבר לא היה חשוב. העיקר – שעדיין מותר לי.

ספוילר – באתי!
גם לפרדס חנה – לכדורגל, וגם לתל אביב – מחוץ להופעות.
רציתי כל כך להפתיע את החבר'ה ולהביא להם פירות.
ראו את הסעיף "תוספות".
.עכשיו הקרקס בתוכי. מתחת לעור, בעיניים ובצעדים
,מסביב – שגרה, ובפנים עדיין נמתחים הכבלים
.האמפיתיאטרון נבנה, האור מתכוונן
– ואולי זהו האושר
.להרגיש את הפלא גם אחרי שהוא נגמר
תוספות