מה מצפה בהמשך
העמוד הזה הוא יומן מסע שבו תוכלו להכיר מקרוב את סיפור האהבה הלא מתוכנן שלי עם הקרקס.
במאי 2025 רק רציתי לקחת את הבן שלי לקרקס – ובסוף, לראשונה מזה שנים, נשמתי בעצמי.
הייתי בשלוש הופעות לפני שהבנתי שזה עדיין לא מספיק – שאני חייבת לתעד את הכוח, הסבלנות והאהבה שלהם. אז מצאתי את פרטי ההפקה וקבעתי צילום.
האנשים האלה חצו חצי עולם כדי ליצור את הנס הזה בשבילנו.
הם בחרו להגיע למקום חם, בזמן מלחמה, עם שפה לא מוכרת.
הם מחייכים ומדברים כמו אנשים רגילים, כאילו שהם לא יודעים שהם גיבורים וכוכבים אמיתיים.
רציתי לעשות תערוכה – אבל גיליתי שכל הגלריות כבר תפוסות לשנים קדימה.
אז הנה – כל הסיפור, כמו שהוא, בלי פילטרים או מסכות – על האנשים הכי חיים שפגשתי אי פעם.
סיפור בתמונות, מלווה במחשבות ובדמעות.
ולסקרנים באמת – ישנה גם אפשרות לשכבה נוספת: התחושות, המחשבות והדמעות שלי, שנמצאות בין השורות.
חפשו בעמוד את הסמל הזה – בלחיצה עליו ייפתחו התחושות שלי.
מוזמנים לנסות עכשיו!
לעצור את הזמן, לאפשר לצופה לשמוע את הקצב – את נהמת האופנועים, את רחש החבלים, את פעימת הלב לפני הקפיצה.
זה לא רק הסיפור שלי עליהם, אלא גם הסיפור שלי – דרכם.
הגעתי בתחושות מעורבות של פחד וציפייה, כמו אל בית שמעולם לא ראיתי, אבל שבכל זאת היה בי תמיד.
באותו יום לא היו אורות במה ולא מחיאות כפיים – רק שדה, אבק, חום, והיכרות איטית זה עם זו.
כשהגעתי לעפולה כבר ידעתי בדיוק מה לעשות —התכוונתי לכתוב הודעה במתרגם ולהראות אותה לאדם הראשון בו אתקל.
הבעיה היחידה הייתה שהאוהל כבר היה מוקף בגדר,
ולא ידעתי מאיזה צד אפשר להתקרב —
או איך להשחיל את הטלפון דרך הסורגים.
שני אחים פתחו בפניי את השער. זיהיתי אותם מיד – ברגע שהלכו לעברי. הם לא ידעו מי אני, או למה באתי, ולכמה זמן אשאר.
זה היה רגע מכריע – הכול היה יכול להסתיים אחרת.
אבל הם נתנו לי להיכנס – ושם התחילה האהבה.
לפני שהגעתי קיוויתי שקצת אתאכזב, ולו במעט, מהאנשים שהתאהבתי בהם כל כך בשלוש ההופעות שראיתי.
ואני צופה ביקורתית מאוד.
אבל לא קרה כלום – חוץ מאמון... ואהבה.
כמובן שיכולתי לנחש שותם האנשים שמוכרים פופקורן – הם גם אלו שרצים לבמה לשעה של מופע –
וחוזרים שוב לפופקורן.
הם גם אלו שבונים את האוהל בעצמם. בסתר קיוויתי שלפחות ברגע הזה הם נחים, אבל לא. רוב האמנים כאן – בלי תלבושות, בלי איפור, בלי תפאורה.
האמנים כאן – באבק, בזיעה, עם חגורות גב תומכות.
הם בנו את האוהל, ובכל תנועה, בכל מבט – כבר היה שם קרקס.
הקסם התחיל לא על הבמה, אלא כאן – בחריקות החבלים, בבדיחות ביניהם, בכוחות שמצאו בעצמם לרקוד אפילו באמצע העבודה הקשה והחום.
ובזה שהם נתנו לי להיכנס – כי קשה הרבה יותר לעבוד כשמכוונים אליך כל עדשה אפשרית.
עמדתי לידם וראיתי איך יש מאין נולד מרחב לחלום בו.
והרגשתי שנתנו לי להיות עדה לדבר הכי אינטימי – הם יצרו לא רק מופע, אלא גם בית.
מאותו רגע כבר ידעתי – זה לא עוד צילום, אלא חלק מהסיפור שלי עצמי.
בהתחלה זה היה מביך: אני – זרה עם מצלמה, והם – עייפים ומרוכזים.
לאט־לאט המתח נמס.
שמתי לב לזה בפעם הראשונה כשאף אחד כבר לא "עשה פרצוף" מול המצלמה.
השפה שלי כאן היא לא מילים, אלא מבטים, נוכחות, תמונות.
ובכל זאת הם דיברו איתי – בספרדית, שלא הכרתי.
והם כל הזמן הושיטו לי מים – לפעמים בשקט, לפעמים בשאלה: "¿Tienes agua?"
כך התחלתי ללמוד ספרדית.
זה היה כל כך פשוט ומרגש – סימן לכך שאני כבר לא רק אורחת.
לפעמים בקבוק מושט של מים אומר יותר מכל תרגום.
הביאו להם ארוחת צהריים, ולא רציתי להפריע למעגל שלהם. מצאתי פיצריה קרובה – היה בה נעים וקריר,
אבל החיים... הם היו שם באוהל, איתם.
קצת אחר כך הם שוב מתחו את החבלים, הרימו את הקורות, בנו את האמפי –
והאוהל התחיל להתעורר לחיים.
אחד האמנים שאל אם אני רוצה לצלם אותו עם פטיש אוויר.
בוודאי שכן.
אני רוצה לצלם כל מה שאתם מוכנים לתת לי.
בשבילי זו לא הייתה תמונה על כלי עבודה – אלא על זה שקיבלו אותי,
אחת קצת מוזרה, שבאה משום מקום והולכת לשום מקום – ובכל זאת קיבלו.
סוף היום.
עזבתי מותשת ומבולבלת.
המצלמה יכלה עוד לעבוד, התמונות נולדו מעצמן,
אבל אני כבר לא יכולתי.
התביישתי לומר להם אפילו מילה – פחדתי להיות מיותרת.
שקטתי, נשמתי, ולקחתי איתי רק תחושה אחת –
שנגעתי היום בתחילתו של משהו חשוב באמת.
כל כך רציתי להיות שם, ביום השני, אבל עבדתי בתיאטרון – הפעם, כמנצחת קרקס בעצמי, בהופעה חיצונית.
בדרך לירושלים ובחזרה מיינתי את הצילומים, מנסה להחזיר לעצמי את האוויר ואת החיים.
בערב, בזמן שפרקו את התפאורות, העליתי את תמונות היום הראשון ושלחתי לאחד האחים.
נראה היה שהכול מושלם – רק שזה היה "האח הלא נכון" 🙈
בחצות התמוטטתי למיטה, מותשת, עם מחשבה אחת בלבד: מחר אהיה איתם, לא משנה מה.
בדרך ליום השני של ההקמה הספקתי לדמיין לעצמי את כל התרחישים הגרועים ביותר:
מה אם התמונות לא ימצאו חן בעיניהם? מה אם אהיה מיותרת?
אפילו המזגן באוטו החליט להישבר – מחמם את האוויר גם בתוכי.
אבל בעצם, הכול היה פשוט.
הגעתי – האוהלים כבר עמדו, הקרקס קיבל צורה.
"איחרת!" – צחק אחד האמנים.
"התמונות מהממות!" – אמר אחר.
וזה היה האישור: מותר!
ובדיוק באותו יום נכנסו לעדשה לראשונה גם הבנות.
הרקדנית הייתה הראשונה שדיברה איתי.
היא ראתה את המצלמה, תפסה לעצמה תנוחה ושאלה מיד:
– ״זו היית את אתמול?״
היססתי, ורק בערב הבנתי – היא התכוונה לתמונות, שבאמת שלחתי רק אתמול.
– ״תני לי את האינסטגרם שלך״, היא אמרה, מושיטה את הטלפון. הקלדתי את השם שלי.
אבל לפעמים, במעמקי גופן המתנועע, הרגשתי מהן גם את ההיפך:
"אל תצלמי. את נהדרת, אבל לא אותי. אני לא רוצה."
והתרחקתי.
האמון כאן נבנה לאט, צעד־צעד.
אני זוכרת היטב מי חייך אליי ראשון, מבעד לעדשה.
אז, בהתחלה, זה היה כמו מתנה – סימן שאני לא זרה.
אבל התמונות לא הגיעו אליו.
הוא מצא אותי בעצמו וביקש שאשלח לו אישית.
החלפנו מספרים, ומשם זה זרם – הודעות, שיעורי ספרדית בקול,
וההבטחות האינסופיות שלו: "את לא מיותרת, את יכולה לבוא שוב."
וגם בזה היה קרקס – לא על הבמה, אלא באמון האנושי הפשוט.
אחד הטכנאים – מהחשובים שבהם – ניגש אליי.
בספרדית:
? – Yo – Cuba. Tú –
לא הבנתי מיד שזו שאלה.
כשקלטתי, עניתי: ״אוקראינה״.
הוא הסתובב לפתע לחבריו ואמר משהו כמו:
"נו, אמרתי לכם."
אני לא יודעת בדיוק למה התכוון – הרי איני מבינה ספרדית –
אבל באותו רגע הרגשתי שגם הם ניסו "לפענח" אותי, להבין מי אני,
ושיש לזה משמעות, שהיא עמוקה יותר מגאוגרפיה בלבד.
— הנס נולד מתוך האבק, הצחוק, ובידיים שמנגבות זיעה מהמצח
וכל הקסם נשען על חבלים, על זיעה ועל אמון
עמדתי שם וחשבתי: איחרתי.
פספסתי את מה שרציתי לשמור לנצח.
עזבתי בצהריים עם ריקנות וספק – האם היום היה מספיק?
נשאר רק לחכות ליום של שלוש ההופעות.
למחרת התחילו ההופעות, וכמעט שלא הצלחתי לעצור את עצמי מלנסוע לשם.
צפיתי בסטוריז של אחרים ושאלתי את עצמי –
האם הם רואים את מה שאני רואה?
האם הם מרגישים את כל האמת שאני הרגשתי?
ספוילר – לא.
אחרת הם לא היו קמים ועוזבים באמצע ההשתחוויה.
האמת – זו אחת הסיבות המרכזיות שבגללן יצרתי את העמוד הזה.