האם אתם מוכנים לראות באמת?

האור נופל עליהם,

אבל איכשהו נוגע בכל צופה באולם.

כנראה משום שהם מוכנים לחלוק אותו.

אני עומדת מתחת לכיפה, במעבר שבאמצע,
האולם סוף סוף מלא בצופים.
נשמע הצלצול השלישי, האור משתנה, המוזיקה מתחילה,
אני מרימה את המצלמה...
ופתאום משהו בתוכי נשבר – אני מתחילה לבכות.
הדמעות זורמות מעצמן – לא בגלל משהו מסוים,
אלא פשוט כי זה קורה.
כי אני כאן,
כי זה באמת קורה.
אני מתעשתת מהר, מנגבת את העיניים, אוחזת במצלמה,
ומתחילה לצלם צעד אחר צעד –
כדי לא לטבוע ברעד שבי.
האמן עולה לבמה עם תפקיד, עם איפור, עם תרגיל שהתאמן עליו מראש.
אבל מתחת לכל זה – נמצא בן אדם, שאתמול כאב לו השן, היום כואב לו הלב, ומחר – הוא יעלה שוב אל הבמה.
אמן זה לא רק תפקיד – זו מתנה ופגיעוּת.
אתה צוחק מהליצן, אבל אולי הידיים שלו רועדות מכאב. אתה מוחא כפיים לאקרובטית, והיא – הרגע כתבה לאמא שהיא מתגעגעת.
לראות את זה לא הורס את הקסם.
זה מה שהופך אותו לאמיתי.
בין אמנות לתפילה

להסתכל על אמן כ"מציג" – זה קל.
אבל לראות בו אדם,
שבחר להיות איתך דרך האמנות –
זו הכרת תודה אמיתית.

Circo Circo – המקום שבו האנשים חשובים יותר מהתרגילים

המוזיקה שותקת, אבל בפנים כולם שומרים על הקצב


הפסקה.
כל האמנים כבר התפזרו לעמדות שלהם –
פופקורן, מים, צעצועים...
שאף ילד לא יצא מאוכזב.
מישהו שותה מים, מישהו צוחק, מישהו מתחבא בטלפון.
האוויר מריח מסוכריות צמר גפן ומאבק.
כולם חיים – וזה כבר נס.
פעימה שנייה
במערכה השנייה הקרקס מפסיק להיות קרקס.
כאן אין תרגילים – יש וידויים.
כל תנועה היא משפט שנאמר בלי מילים.
וכל מה שנשאר – זה רק לראות ולהאמין.

יש רגעים שבהם הקהל מחייך.

ואני מסתכלת – וכמעט לא מצליחה לעצור את הדמעות.

אני לא רואה מופע – אני רואה לבבות,

שמאירים בחושך, למרות הכול.

האדם שבאמן – זה מה שנשאר כשהאור כבה

הוא זה שנושא איתו למיטה את השמחה, את החום, את התמונה, את החיוך שלך

ואולי דווקא בזכות זה – הוא יעלה שוב לבמה
להציץ אל מאחורי הקלעים