מצאתי בית שבו מותר להיות את עצמי.

הקרקס הוא מרחב של קצוות, שבו חיים אנשים שחוצים גבולות,
ועדיין מצליחים להישאר יחד – למרות הכול.
כל חיי הייתי "יותר מדי": רגישה מדי, כנה מדי,
נשחקת מהר מדי משקר ומעמדות, מורכבת מדי, עמוקה מדי.
וכאן מצאתי את מי שגם הם "יותר מדי" – וזה לא רק נורמלי,
זה אפילו נדרש.

הקרקס הוא לא זוהר. הוא זיעה, חום, דמעות, אבק, פצעים,
קרבה של גופים, ידיים שתופסות אותך בקפיצה.
פתאום מצאתי את עצמי בעולם שבו הגוף האנושי
הוא לא מושא לביקורת – אלא חלק מהקצב החי.
כשמבעד לעדשה הסתכלתי – ראיתי אהבה אמיתית בין אנשים,
בתוך העייפות, הסיכון, הקלילות, האחווה.
וצילמתי את זה.

וזה אומר שבראשונה לא רק הרגשתי את זה,
אלא גם העדתי, תיעדתי, החזקתי בידיים.
זה כמו לומר לעצמי:
"תראי. אהבה באמת קיימת. והיא חיה, פשוטה, שלך".

הרגשתי שמקבלים אותי, שרואים אותי,
ואפילו קצת מנחשים אותי – במובן הטוב ביותר.
חייכו אליי, חיכו לי, לא פחדו ממני.
ואולי אפילו… קצת דאגו לי, בגבולות הנכונים.

כאילו מישהו, בלי מילים, פשוט חלק איתי
משהו שאי אפשר לחלוק במילים.

זה לא רק "שבר". זו הייתה הפעם הראשונה מזה זמן רב של התארגנות מחדש – התפזרתי כדי להיבנות מחדש, בסדר חדש.
⸻

בכיתי כמעט חודש.
כי לא תכננתי להיפתח כך, לא ציפיתי כמה אני צריכה את זה,
ולא האמנתי שאנשים באמת יכולים להיות כל כך קסומים.
ועכשיו מפחיד – אולי לא אצליח לשמור על זה, אולי זה רק חלום.

אבל מצאתי את הקרקסייה שלי – והשינוי בלתי הפיך.
לא כי "תיקנו" אותי,
אלא כי הצליחו להעיר בי חלק חי

שהייתי צריכה זמן רב להסתיר, לשמור ולהגן עליו.
ו־Circo Circo אפשרו לחלק הזה לנשום.
לראשונה זה שנים.