אמצע היום.
שלוש הופעות ברצף.
כמעט בלי הפסקות, בלי אוכל, בלי זמן.
הכול מתמוסס – גופים, אבק, זיעה, אור המקרנים,
ובתוך כל זה אין מקום להעמיד פנים,
אי אפשר להיות מישהו אחר מלבד עצמך.
כל מופע – נשימה, כל כניסה – וידוי.
שלוש הופעות ברצף.
כמעט בלי הפסקות, בלי אוכל, בלי זמן.
הכול מתמוסס – גופים, אבק, זיעה, אור המקרנים,
ובתוך כל זה אין מקום להעמיד פנים,
אי אפשר להיות מישהו אחר מלבד עצמך.
כל מופע – נשימה, כל כניסה – וידוי.
כאילו המצלמה לא הפריעה, אלא עזרה לומר:
הביטי, הנה אני, הנה אנחנו, הנה זה – הכל אמיתי, אנחנו חיים, אנחנו כאן.
ואת איתנו – גם את חיה.
הביטי, הנה אני, הנה אנחנו, הנה זה – הכל אמיתי, אנחנו חיים, אנחנו כאן.
ואת איתנו – גם את חיה.
אני רואה איך האקרובטית עושה סימן צלב, בכל פעם לפני שהיא עולה הבמה –
ויודעת: זה לא כי "לימדו אותה",
זו תפילה אמיתית, שמגיעה אחרי שנפלה לאחרונה.
אני רואה איך נערה אחרת נמתחת על מסגרת של אופנוענים,
למרות שהיא כבר ביצעה מופע שלם בצורה מושלמת.
אני רואה איך לאחר עוד מופע, אחד האקרובטים מחליק לפתע –
ואני לא שמתי לב שמשהו השתבש בזמן שהופיע.
המחשבה הזו צובטת לי בגרון: מה אם הוא עבד ככה, עם הכאב?..
ויודעת: זה לא כי "לימדו אותה",
זו תפילה אמיתית, שמגיעה אחרי שנפלה לאחרונה.
אני רואה איך נערה אחרת נמתחת על מסגרת של אופנוענים,
למרות שהיא כבר ביצעה מופע שלם בצורה מושלמת.
אני רואה איך לאחר עוד מופע, אחד האקרובטים מחליק לפתע –
ואני לא שמתי לב שמשהו השתבש בזמן שהופיע.
המחשבה הזו צובטת לי בגרון: מה אם הוא עבד ככה, עם הכאב?..
אני רואה איך אפשר לבטוח באנשים,
אפילו בלי לדעת את רוב השמות.
וגם כשאני כבר קולטת את השמות, אני ממשיכה להתבלבל ביניהם :)
אבל זה לא מונע ממני להרגיש אותם קרובים לי.
קיוויתי שגם אתם תוכלו לראות זאת.
אפילו בלי לדעת את רוב השמות.
וגם כשאני כבר קולטת את השמות, אני ממשיכה להתבלבל ביניהם :)
אבל זה לא מונע ממני להרגיש אותם קרובים לי.
קיוויתי שגם אתם תוכלו לראות זאת.
אני רואה שבכל התערובת האנושית הזאת הגבולות האישיים
זה לא ביטוי ריק, הם נשמרים ברמה הגבוהה ביותר.
בפעם הראשונה מזה שנים לא פחדתי, כשאחד האמנים
התקרב קרוב אליי יותר משהייתי מאפשרת לבני אדם זרים –
הוא רק ניסה לשאוג לי דרך המוזיקה,
כדי לומר "thank you for photos".
זה לא ביטוי ריק, הם נשמרים ברמה הגבוהה ביותר.
בפעם הראשונה מזה שנים לא פחדתי, כשאחד האמנים
התקרב קרוב אליי יותר משהייתי מאפשרת לבני אדם זרים –
הוא רק ניסה לשאוג לי דרך המוזיקה,
כדי לומר "thank you for photos".
— אפשר שאצור תערוכה עליכם?
— כמובן, את יכולה אפילו בלי לשאול אף אחד, כולנו לטינים – אנשים טובים.
אני רואה איך הלוליין לא יכול להפסיק לזרוק ולתפוס, גם מאחורי הקלעים, כאילו שאם ישחרר – הכול יקרוס.
וגם אני לא יכולה לשחרר.
בקרקס מצאתי כל כך הרבה אמת כפי שחיפשתי כל חיי.
וגם אני לא יכולה לשחרר.
בקרקס מצאתי כל כך הרבה אמת כפי שחיפשתי כל חיי.
.כשהכל נגמר, אחד האמנים עזר לי לשאת את כל המצלמות אל הרכב
.יצאנו מהאוהל, טענו את הציוד, נפרדנו
.ישבתי על הספסל ליד הרכב והתחלתי לבכות. לאורך זמן
.משמחה, מעייפות, מהקושי להכיל
.כנראה שהפסקתי לבכות בערך אחרי חודש
.ואולי, מעולם לא הפסקתי בכלל
